לא אחת נפסק כי התנהגותו של צד לחוזה המתעקש – נוכח סטייה קלת ערך וחסרת משמעות של הצד השני מלשון החוזה, סטייה שאיננה גורמת לו נזק (ולו הקל ביותר) – לקיים את החיוב כלפיו “לפי אותיותיו הטכניות והפורמאליות, שבהן הוא נוסח” 1, נגועה בחוסר תום לב.

כך למשל, נפסק כי הפעלת זכותה החוזית של חברה קבלנית להפסיק את עבודת הבנייה, בגין חוב כספי שלא שולם לה במועד הקבוע בחוזה, כפופה ככל זכות חוזית אחרת לעקרון תום הלב: 2

טענתה המרכזית של המערערת היא, כי על פי סעיף 41א להסכם קמה לה הזכות להפסיק את עבודת הבנייה.

סעיף 41א להסכם ת/ 72קובע:
“הקבלן יהיה רשאי להפסיק את העבודה כפי שהתחייב המזמין אם לא שולמה לו התמורה הנקובה בחוזה זה ובנספחיו ובמועדים ששולמו”.
לכאורה, עם איחורם של המשיבים בהפקדת התשלום על-פי ההסכם קמה למערערת הזכות להפסיק את עבודת הבנייה. אך יש לזכור, כי הפעלת זכות זו כפופה ככל זכות חוזית אחרת לעקרון תום הלב, כאמור בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי):
“בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב…” 3.

על מנת לבחון האם אכן יכלה החברה להשתמש בזכות שהוקנתה לה מכוח החוזה ולהפסיק את ביצוע העבודות, השווה בית המשפט את גובה החוב (דרישת תשלום בסך 23,000 ₪ עבור תוספות שונות ששולמה על-ידי בני הזוג באיחור), ביחס לסכום הכולל ששולם על-ידי בני הזוג מראש ובמועד בגין בניית הבית ושינויים נוספים בסך של 510,000 ₪. בנוסף, בחן בית המשפט את תקופת האיחור.

בעומדו על סכום החוב המהווה לשיטת בית המשפט כ-4.5% מכלל התשלומים ששולמו על-ידי בני הזוג מראש ובמועד, ובעומדו על העובדה שבני הזוג ששהו באותו הזמן בחו”ל שילמו לחברה באיחור קצר את הסכום האמור, הגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי:

תקופת האיחור בפרעון התשלום וסכום התשלום היו זעומים וזניחים יחסית לשאר חיוביהם של המשיבים, חיובים אשר נפרעו במלואם על-ידי האחרונים 4.

כשמדובר בסכום כה קטן ובאיחור כה קצר, סירוב לקבל תשלומו של החוב יש בו משום הפרה של חובת תום הלב, ששוללת את זכותה של המערערת על-פי החוזה להפסיק את העבודה (ראה דברי השופט ברק בבג”צ 59/80 [4], בעמ’ 838-839).
מכל האמור לעיל נראה לי, כי המערערת אכן פעלה בחוסר תום-לב ובדרך של התחכמות והכשלת הצד שכנגד, שכל רצונו היה בהשבת החוב על-מנת לאפשר המשך בנייה, ולכן הייתי דוחה את טענת בא-כוח המערערת וסומך ידי על קביעתו של השופט קמא, כי המערערת אכן אחראית לאיחור ב- 12החודשים במסירת הבית [ההדגשה אינה במקור] 5.

בית המשפט דחה את טענתה של החברה ולפיה אינה אחראית לאיחור במסירת הבית, כיוון שלטענתה גמרה את בניית הבית, למעט אותן התוספות שבעטיין לא שילמו בני הזוג:

מכל האמור לעיל נראה לי, כי המערערת אכן פעלה בחוסר תום-לב ובדרך של התחכמות והכשלת הצד שכנגד, שכל רצונו היה בהשבת החוב על-מנת לאפשר המשך בנייה, ולכן הייתי דוחה את טענת בא-כוח המערערת וסומך ידי על קביעתו של השופט קמא, כי המערערת אכן אחראית לאיחור ב- 12החודשים במסירת הבית [ההדגשה אינה במקור] 6.

לסיכום:
ניתן ללמוד מפסק הדין בעניין רוקח על מס’ פרמטרים שלאורם בוחן בית המשפט האם זכות חוזית הופעלה בחוסר תום לב.
הפרמטר הראשון הוא משך האיחור – משך ההפרה. ככל שמשך האיחור יהיה רב יותר, כך ייטה בית המשפט לפסוק כי הזכות החוזית הופעלה ביושר.
חשוב לזכור כי משך האיחור והפעלת סעיפים בחוזה לאורו, ייגזרו גם נוכח אופיו של הממכר עצמו ובהחלט ייתכנו לדעתי מצבים שבהם הפרה קלה של החוזה תגרום נזק משמעותי לאחד הצדדים, ולכן ההסתמכות על סעיפי החוזה במקרה זה גם במקרה של איחור קל, תיעשה בתום לב.
הפרמטר השני הוא גובה התשלום, כאשר במידה וקדמו לתשלום זה תשלומים נוספים, ייבחן בית המשפט מה היחס שבין תשלום זה, לבין אותם תשלומים.
לצד אלה תיבחן גם התנהגותם של הצדדים.

טעות שולית פורמאלית, שאיננה גורמת נזק לאיש

ג’רבי נ’ הרצל בן דוד 7:

בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פס”ד נקבע כי ג’רבי ישלם לבן-דוד סכום בש”ח השווה ל-2,500$ עד תאריך מסוים. בהסכם גם נקבע כי אם לא ישולם הסכום עד למועד הקבוע, ישלם ג’רבי לבן-דוד את מלוא הסכום שאותו הוא חייב לו.
באותו תאריך הגיע ג’רבי למשרדו של עו”ד של בן-דוד על מנת לשלם את הסכום וזאת לאחר שיום קודם לכן הודיעה עורכת הדין של ג’רבי לעורך הדין של בן דוד, כי מרשה יגיע למשרד לשלם את החוב. משהגיע ג’רבי למשרדו של עורך הדין, ונוכח כי האחרון אינו נמצא, ערך את החשבון עם מזכירתו וסבר בטעות, שעליו לשלם סכום השווה ל-2000$.
למחרת, לאחר שפרקליטתו של ג’רבי ביצעה בדיקה יזומה מטעמה והעמידה אותו על טעותו, הציע מיד ג’רבי לעו”ד של בן-דוד לשלם עוד באותו היום את יתרת הסכום, אולם הוא סירב לקבל את הכסף והחל בהליכי הוצאה לפועל.
יום לאחר מכן (כעבור יומיים מהמועד הכתוב בחוזה) שילם ג’רבי את יתרת הסכום בשיק בנקאי ובכך סילק את חובו.
ג’רבי טען לטענת פרעתי, אולם טענה זו נדחתה. אי לכך, פנה לבית המשפט המחוזי וביקש כי יאריך את מועד התשלום של הסכם הפשרה ביומיים, כך שהתשלום שבוצע במועד הכתוב בהסכם, יחד עם התוספת שהוצעה למחרת ושולמה בשיק בנקאי יומיים לאחר מכן, יהוו סילוק מלא של החוב לפי הסכם הפשרה.
אלא, שבית המשפט המחוזי סבר, כי אין בידיו אפשרות להאריך את המועד כמבוקש וג’רבי נאלץ לפנות לעליון, אשר קיבל את הערעור.

בית המשפט מציין לאורך כל פסק הדין כי למשיב, בן דוד, לא נגרם כל נזק כתוצאה מן האיחור:

מתוך השתלשלות האירועים, מאז נחתם הסכם הפשרה שניתן לו תוקף של פסק-דין ביום 10.9.87 ועד עתה, ניתן ללמוד, כי למשיב לא נגרם נזק כלשהו: הווי אומר, לא הובאה לפני הערכאות ראיה כלשהי, שתשלום היתרה של 500 דולר ביום 3.12.87 פגע במשיב, ולו במידה הזעירה ביותר [ההדגשה אינה במקור] 8.

אולם מן העובדות עולה, כי מיד כאשר הטעות נתגלתה, והדבר קרה למחרת היום בעקבות בדיקה יזומה על-ידי באת הכוח המלומדת של המערער, סולקה מלוא היתרה ללא עוררין, וברור בעליל, שהמערער נתכוון מעיקרו לסילוק מלוא החוב כפי שהוסכם.
בנסיבות כאלה, בהן לא נגרם למשיב כל נזק, ולו הקל ביותר, היה משום חוסר תום-לב בכך, כאשר המשיב סירב לראות סילוק החוב, על-פי ההתחייבות שעלתה מהסכם הפשרה, בתשלום שנעשה ביום 1.12.87 בתוספת תשלום היתרה שהוצעה ביום 2.12.87 וששולמה לבסוף בשיק הבנקאי ביום 3.12.87 [ההדגשה אינה במקור] 9.

בנסיבות שלפנינו, מדובר על סירוב לקבל תשלום כעבור יום מהמועד שנקבע, אחרי שהסתבר כי נפלה טעות שרוצים לתקנה על אתר, וכאשר לכל העניין לא היו השלכות ומשמעויות כלשהן, כי הצד השני לא נפגע במאומה. הסירוב לקבל תשלום בנסיבות כאלה אינו הוגן והוא נטול תום-לב [ההדגשה אינה במקור] 10.

בית המשפט מתייחס גם לכך שהאיחור נבע מ-“טעות גרידא”, ולנכונותו המיידית של ג’רבי לתקן את אותה טעות. בית המשפט קובע כי לאור אלה הסירוב של בן דוד לקבל את יתרת הסכום, ביטא “עיקשות גרידא”.

לדעת בית המשפט, יכול היה בן דוד לחסוך מהצדדים התדיינות מיותרת לפני מספר ערכאות, לו רק היה מגלה גישה הוגנת יותר 11.

פסק הדין מבקר הן התנהלותו של עורך הדין של בן-דוד, אשר לא השאיר לפקידתו הנחיות כלשהן, וזאת למרות שהתבשר יום קודם לכן על כך שג’רבי יגיע למחרת למשרדו, והן את התנהלותה של פרקליטתו של ג’רבי אשר לא בדקה מראש בהסכם הפשרה מהו הסכום המדויק שאותו נדרש ג’רבי לשלם, ולהנחות אותו בהתאם. לשיטתו של בית המשפט יכלו הפרקליטים, עם מעט יוזמה מצידם, למנוע מראש הן את הטעות של ג’רבי והן הטעות של המזכירה.

בית המשפט נעתר לערעור של ג’רבי ומאריך את הסכם הפשרה, תוך הנחיה כי במקום בו אירעה טעות אשר אינה פוגעת באיש, רשאי בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו ולהושיט סעד:

לדידי, ניתן לקבוע, כי מקום בו לא נפגע איש, ובעיקר לא נפגע כהוא זה מי שחיכה לקיום החיוב החוזי, אלא אירעה טעות שהשלכותיה שוליות ופורמאליות, כגון זו שאירעה במקרה דנן, רשאי – אם כי אינו חייב – בית המשפט להפעיל שיקול-דעתו וסמכותו הטבועה ולהושיט סעד.

הערות שוליים:

  1. ע”א 391/80 מירה ומיכאל לסרסון ואח’ נ’ שכון עובדים בע”מ, פ”ד לח(2) 237, 263. »
  2. עא 765/90 סב”ם שיטות בניה מתוחכמות בע”מ נ’ דוד רוקח, פ”מ מו(4) 20 (להלן: “עניין רוקח”). »
  3. עניין רוקח, בעמ’ 24 לפסק הדין. »
  4. עניין רוקח, בעמ’ 24 לפסק הדין. »
  5. עניין רוקח, בעמ’ 26 לפסק הדין. »
  6. עניין רוקח, בעמ’ 26 לפסק הדין. »
  7. רעא 1233/91 אהרון ג’רבי נ’ הרצל בן דוד, פ”ד מה(5) 6610 (להלן: “עניין ג’רבי”). »
  8. עניין ג’רבי בעמ’ 665-666. »
  9. עניין ג’רבי בעמ’ 666. »
  10. עניין ג’רבי בעמ’ 667. »
  11. עניין ג’רבי בעמ’ 667. »