הגנה מן הצדק בעבירות של תכנון ובניה

הדוקטרינה של “הגנה מן הצדק” מעוגנת בהוראות סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי ועשויה להישמע במקרים שבהם קיום ההליך הפלילי נגד הנאשם או תוצאותיו, מביא לפגיעה מהותית וחריפה בתחושת הצדק וההגינות:

149. לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות, ובהן:

…

(10) הגשת כתב אישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית

סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ”ב – 1982.

ההצדקה המרכזית לשימוש בסמכות זו, אשר מכוחה רשאי בית המשפט לתקן את כתב אישום או לבטל את כתב האישום או חלקים ממנו, טמונה ברצון להבטיח כי רשויות החוק ינהגו באופן ראוי, כמתחייב ממעמדן כגוף שלטוני. ¹

בעוד שבתחילת הדרך החילו בתי המשפט את ההגנה מן הצדק רק במקרים בהם נתגלתה התנהלות שערורייתית ומתעמרת של הרשויות ², הרי שברבות השנים הורחבה היריעה, וההגנה הוחלה במגוון רחב של מקרים: מחמת הסתמכות הנאשם על מצג רשמי של הרשויות; מחמת החלטה, מצג או התחייבות מצד הרשות שלא להעמיד את הנאשם לדין; מחמת העמדתו של הנאשם בפני כפל דין עונשי; מחמת שיהוי בהגשת כתב‑אישום; מחמת העמדה לדין משיקולים זרים; מחמת הפלייה בהעמדה לדין (אכיפה בררנית); מחמת מחדלי חקירה והליכי חקירה נפסדים; ומחמת אי גילוי או אובדן של חומר חקירה החיוני להגנת הנאשם. ³

ברם, חשוב לזכור שבית המשפט מחיל את הטענה במשורה, בנסיבות חריגות ובעלות עוצמה ומשקל מיוחד ⁴, לאחר שנוכח כי התנהגותה של הרשות עלתה כדי התנהגות “שלוחת רסן, עיוורת לאינטרסים זולתה, המתכחשת לזכויות הנאשם ולערכים של שלטון חוק”. ⁵ בית המשפט בוחן את החלתה של טענת ההגנה מן הצדק, בזהירות המתבקשת, גם בעבירות של תכנון ובנייה ואולי אף ביתר שאת – וזאת, לאור העובדה שזיכוי מן הצדק בעבירות אלה פוטר את הנאשם מהצורך להוציא היתר בניה כדין בעתיד, כך שהעבריין יוצא “נשכר” פעמיים ומקבל בנוסף למחילה על ביצוע העבירה, “היתר דה-פקטו”, גושפנקא שיפוטית, לבנייה שנבנתה שלא כדין.

חדשות לבקרים מושמעת בבית-משפט זה טענה בדבר אכיפה בררנית, עד כי נדמה שבלעה היא אל קרבה את המשפט הפלילי כולו. לעתים רחוקות בלבד מודע המעלה טענה זו למשימה שמניח הדבר לפתחו, ועוד פחות מכך עולה בידו לצולחה.

ת”פ (ת”א) 7332/10 מדינת ישראל נ’ בית אברמוביץ ובניהם בע”מ, טרם פורסם, ניתן ביום ה-11.03.2013, מפי כבוד השופט גיא היימן

קושי נוסף נעוץ בכך שיישום הדוקטרינה של הגנה מן הצדק בעבירות תכנון ובניה עלול להיות בעל השלכות רוחב תכנוניות, כך שזיכוי הנאשם מעבירה של בניית מבנה מסוים ללא היתר, עשוי לתת גושפנקא לכלל האוכלוסייה להקים (ללא היתר) מבנים זהים או דומים לאלו שעמדו בבסיס כתב האישום. ⁶ לבסוף, הרי שהחלתה של טענת ההגנה מן הצדק בעבירות של תכנון ובניה פוגעת בהשלטת הדין בתחום זה ובמלחמת החורמה שמנהלים בית המשפט והמחוקק כנגד מי שמפר בדרך של עשיית דין-עצמי את דיני התכנון והבנייה, ועשויה על כן לתמרץ את המפר – ועבריינים נוספים להימנע בעתיד מהוצאת היתר, בידיעה שישנו מסלול קצר יותר, “עוקף מוסדות תכנון”. ⁷

ואולם, הזהירות המתחייבת בהחלת ההגנה מן הצדק בעבירות תכנון ובנייה, בשל הקשיים שתוארו בהרחבה לעיל, אין משמעה שאין תחולה להגנה בעבירות אלה.

כך למשל, במקרה שבו נתבקש צו הריסה לגבי גדר הפולשת לשטח ציבורי טענו הנאשמים שברחוב בו קיימת הגדר האמורה, ישנן גדרות נוספות הפולשות לחלקה הציבורית – חלקן באופן בוטה בהרבה מהגדר שלגביה מבוקש הצו – אך הרשות אינה נוקטת בהליכים כלשהם לגבי גדרות אלה.

טענה זו התקבלה במלואה והוחלט שלא להיעתר לבקשת המדינה ולהרוס את הגדר, מאחר שהגדר נבנתה באופן דומה לגדרות נוספות שברחוב ובקו אחד עימן, כך שהריסתה והותרת שאר הגדרות ברחוב על כנן תוביל לתוצאה בלתי סבירה ולחוסר שוויון חריף. ⁸

במקרה אחר, ביקשה כבוד השופטת אסתר קבו (בדעת מיעוט) לבטל כתב אישום בשל טענת “הגנה מן הצדק”, למרות שכלל לא הועלתה על ידי הנאשם, שלא היה מיוצג. מדובר היה בעבירה של הריסת קירות ובנייתם מחדש ללא היתר וללא כל תוספת בניה או הגדלת שטח הדירה. בגין עבירה זו נדון הנאשם לקנס כספי ולצו הריסה, אשר נכנס לתוקף לאחר שנה מיום הוצאתו -במטרה לאפשר לנאשם להוציא בפרק זמן זה היתר בנייה. אלא, שנדרשו לנאשם כשלוש שנים עד שקיבל לבסוף את ההיתר המיוחל. במהלך התקופה האמורה לא פעל הנאשם להריסת הבניה ועל כן הואשם בעבירה של אי קיום צו שיפוטי, עליו ערער לבית המשפט.

במהלך הערעור, הציג הנאשם (להלן: “המערער”) בפני בית המשפט מסמכים רבים המעידים על ניסיונותיו לקבל את ההיתר ועל העיכובים שנגרמו לו על ידי הרשות (בגין עומסי עבודה, נוהלי עבודה לקויים, יציאה מתוכננת לחופשות ובעיקר בשל העובדה שהיה מדובר בקבלת היתר בבניין המיועד לשימור). יש לציין שהתביעה לא העלתה התנגדות לטיעונים שהועלו ע”י המערער ולא סתרה אותם, וכן כי לא הועלתה טענה לפיה המערער לא מילא אחר כל מה שנתבקש ממנו או שעיכב את הטיפול בהשגת ההיתר.

לדעתה של השופטת קבו התנהגה העירייה במקרה זה באופן “בעייתי”, אשר הכשיל את המערער בדרכו להשיג את ההיתר תוך עמידה בלוח הזמנים שנקבע לו. לשיטתה של קבו, נושאת העירייה – אשר הסכימה לתת למערער אורכת זמן בלתי סבירה וחסרת פרופורציה למשך הזמן שנדרש בסופו של דבר להוצאת ההיתר – באחריות לביצוע העבירה ע”י המערער. ודייק: הרי שהעירייה נדרשת להבחין בין הליך קבלת היתר בבניין רגיל, לבין הליך קבלת היתר בבניין המיועד לשימור (אשר אורך, מטבע הדברים, זמן רב יותר) ולגזור מכך אורכת זמן מתאימה, שתאפשר לנאשם לעמוד בה. מנגד, פסקה דעת הרוב שמתן הגנה מן הצדק לאדם אשר הפר צו שיפוטי משך זמן רב -ולו בשל היחס הביורוקרטי של הרשות, כמוהו כגושפנקה חוקית, המוענקת (למרבה האבסורד) על ידי בית המשפט למי שהמרה את פיו ולקח את החוק לידיים. ⁹